מעצר הבת לצורך הבטחת יציאה אמה מן הארץ- אמצעי לא מידתי ואינו מותר ע"פ חוק

בפני ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 30/4/07 אשר קיבל את בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטת בית הדין מיום 29/4/07 והורה כי המערערת מס' 1 תישאר במשמורת ושחרורה יעוכב עד צאתה של המערערת 2 מהארץ.

המערערות הן בת (מערערת 1) ואם. שתיהן בגירות. שתיהן אזרחיות אוקראינה ושוהות בישראל שלא כחוק כבר כשבע שנים תוך שימוש בתעודות מזויפות.  במשך כל אותה תקופה לא פעלו כדי להסדיר את חוקיות שהייתן בארץ. הן נעצרו ביום 24/6/07 והוצא צו להרחקתן מהארץ. ביום 29/4/07 הורה בית הדין לביקורת משמורת על שחרורן בתנאים שנקבעו. על החלטה זו הוגשה בקשה לעיון חוזר. בית הדין קיבל חלקית את טענות המדינה והורה כי האם תשוחח ממשמורת כדי להסדיר את חיסול עסקי המערערות והסדרת יציאתן בעוד שהמערערת 1, הבת, תישאר במשמורת וזאת עד ליציאתה של האם, מערערת 2, מהארץ. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

סבור אני כי יש טעם בערעור.

אבהיר כי אין למעשה מחלוקת בכל הנוגע לחוקיות צו ההרחקה ולא הועלתה כל טענה כנגדו. אין גם טענה כנגד סמכותו של בית הדין להורות על המשך החזקתה של המערערת 1 במשמורת. עם זאת השאלה שיש לבחון האם לא ניתן היה להבטיח את יציאתה של המערערת 1 מהארץ ללא החזקתה במשמורת. בית הדין שהורה תחילה על שחרורה ממשמורת, ביחד עם האם ובכפוף להפקדת בטוחות שונות, קיבל את ערעור המדינה ולמעשה השאיר את המערערת 1 במשמורת הן להבטחת יציאתה שלה מהארץ והן להבטחת יציאת האם מהארץ.

בהחלטתו הראשונה מיום 29/4/07 קבע בית הדין כי שתי המערערות ישוחררו ממשמורת. החלטתו השניה עיכבה את שחרורה של הבת עד ליציאת האם מהארץ כאשר נקבע בהחלטה כי אם לא תצא האם מהארץ תבוטל ההחלטה על שחרור הבת.   נוצר מצב בו מעצר הבת הוא אמצעי להבטיח את יציאת האם מהארץ. אינני סבור כי אמצעי זה הוא מידתי ועומד בתנאים הקבועים בחוק הכניסה לישראל. 

סעיף 13(א)(ב) וסעיף 13ו' לחוק הכניסה לישראל קובעים נהלי ותנאי שחרור ממשמורת ומתנים את השחרור בבטוחות כספיות וערובות לשחרור, ביחד עם תנאי פיקוח. שימוש בבן משפחה אחד והחזקתו במשמורת כבטוחה להבטחת יציאתו של האחר מהארץ אינה אמצעי המותר על פי חוק. גם אם סבר בית הדין כי ניתן להסתפק בשחרור של האם ממשמורת להסדרת חיסול העסק המשפחתי, לא היה מקום לקשור בין יציאת האם מהארץ לבין האפשרות לשחרר את הבת ממשמורת. החזקת הבת במשמורת, שהוא מעצר לכל דבר ועניין, כאמצעי להבטחת יציאת האם מהארץ, אינה עומדת באמות מידה של חוק הכניסה לישראל ושל עקרונות יסוד של דיני מעצרים בשיטת המשפט הנהוגה בישראל.

בהתאם, היה על בית הדין לבחון בנפרד את הבטוחות הראויות שיש בהן כדי להבטיח את יציאת הבת מהארץ, במנותק מהאם. 

מקובלת עלי עמדת בית הדין כי בנסיבות שהייתן של האם והבת בישראל שנים רבות תוך שימוש בתעודות מזויפות יש מקום להכביד בבטוחות הנדרשות יציאתן מהארץ ואולם האמצעי של מעצר האחת להבטחת יציאת האחרת הוא אמצעי פסול מעיקרו.

אשר על כן אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית הדין מיום 30/4/07, ככל שהדבר נוגע לעיכוב שחרורה של המערערת 1 מהארץ עד ליציאת המערערת 2 מהארץ.  עם זאת, אני משנה את הבטוחות והערבות שעליה להפקיד להבטחת יציאתה מהארץ באופן שבו יהיה שחרורה מותנה בהפקדת ערבות בנקאית שתופקד כפי שהורה בית הדין בהחלטתו הראשונה שסכומה יהיה 70,000 ש"ח (במקום 35,000 ש"ח  כפי שהוחלט ביום 29/4/07). כמו כן תמציא המערערת 1 שני ערבים צד ג' שיערבו כל אחד בערבות אישית על סך 50,000 ש"ח להבטחת יציאתה מהארץ בתוך 30 ימים. בנוסף תפקיד אישור על הוצאת כרטיס טיסה.

התיק יוחזר לבית הדין שיקיים דיון בתוך 7 ימים מהיום לבדיקת הערבים המוצעים. יתר תנאי השחרור שקבע בית הדין בהחלטתו מיום 29/4/07 ישארו בעינם.   

פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים. יש להעביר עותק פסק דין לב"כ הצדדים בדחיפות בפקס' ולודא קבלתו על ידם וכן להעביר בדחיפות לבית הדין לביקורת משמורת שבמתקן מיכ"ל כדי שיקבע דיון בפניו לחקירת הערבים שתציע המערערת 1 וזאת בתוך 7 ימים מהיום. 

ניתן היום י"ט באייר, תשס"ז (7 במאי 2007) בהעדר הצדדים.